ליל סודנים (או איך החלפתי גלגל בחניון חניוני הצלחה בדרום העיר)

בלילה זה הזמן הכי נורא לקבל טלפון מזדקק ולדעת שאתה צריך לצאת מהשמיכה שלך כדי לעשות מעשה טוב. ידידה אתמול התקשרה אליי באמצע הלילה בוכייה, אמרה שהיא נתקעה איפשהו עם האוטו ושיש כל מיני סודנים מפחידים באזור ושאני אבוא לחלץ אותה, כאילו אני אבא שלה או חבר שלה או משהו. חוץ מזה שאני אוהב סודנים כי הם מגניבים ובאזור תחנה מרכזית זה כבר נהיה שם כמו הארלם במגרשים ואני ממש אוהב אותם. לא מזמן הלכתי לאמא שלי לעשות כביסה ומצאתי מלא מהג'ינסים הרחבים שלי מהתקופה שעוד נסעתי על סקייט, וכל החולצות המגניבות של כל מיני פירמות מחו"ל עם כל מני כתמים זרחניים שהם כנראה מאוכל, כי די כמה אפשר להחזיק את זה שם וגם סבתא שלי נורא אהבה ללבוש אותם כשהיא באה לישון אצלנו וזה עשה לי חילחולים בנפש. אז לקחתי את כל פרטי הלבוש האלה ופשוט באתי לאמא שלי ואמרתי לה: אמא, אני רוצה שתביאי את זה לסודנים (ניחשתי שהיא מביאה בגדים לנזקקים כי היא בכל העסק הזה של מיחזורים ועושה כל מיני דברים כאלה למען הסביבה).

הקיצר, אז באמצע הלילה אני אמור להתלבש ולעזור לידידה שלי עם המיצובישי ליסינג שלה (מה?? למה ציפית?), אז עשיתי את זה די מהר כי כזה אני, מהיר, מסתבר שהיא הייתה צריכה להחליף גלגל...כמובן... אז שאלתי אותה איפה היא בדיוק ממוקמת והיא אמרה לי חניון של חניוני הצלחה ברחוב ככה וככה זה ממש ליד בלה בלה בלה, אמרתי סבבה, הגעתי לחניון שהיה למזלה מקורה כי ירד גשם זלעפות, אז ניסיתי להשחיל איזו בדיחה בקטנה ואמרתי לה שהיא לפחות לא עומדת כמו אהבלה בגשם... היא לא צחקה. גם לא היה שם סודנים בכלל, הרגשתי מרומה.

סידרנו את העניינים די מהר ולא הבנתי למה היא לא הייתה יכולה לקבל הוראות דרך הטלפון או משהו, אחרי הכל היא ממש לא בחורה ציפלונה, להפך היא די מאסיבית, אז הייתי קצת מופתע וגם קצת מאוכזב וגם בכללי די מבואס שאני ער ועושה מה שאני עושה. אבל בסוף הכל נגמר בסדר וכולם הלכו לישון וקמו בבוקר לעבודה שלהם...

תכלס, זה עשה לי את השבוע, כי חשבתי איזה בן אדם טוב אני. זה ככה, אני פשוט בן אדם טוב שעושה כל דבר בחן כובש. יש אנשים שפשוט אין להם את זה. הבעיה שכל המעשים הטובים האלה לא נמדדים בסופו של דבר אצל אף אחד, אני בטוח שידידה שלי עוד שבועיים בכלל לא תזכור שכל זה התרחש.