פקקים, אין חניה, חניון וסיום היום בהצלחה – יום טיפוסי בת"א

בערב אחרי שתי עבודות וחצי הבת שלי וחבר שלה התקשרו אליי לבוא לאכול איתם כי הבטחתי שאני אבוא איתם מתישהו (כמובן עליי). נסעתי הלוך ושוב את כל רוטשילד ולא הייתה שום חניה! את כל הרחוב עברתי!! הם חיכו לי כבר המון זמן מול המסעדה מורעבים. שלחתי להם אס אם אס שאני לא מתכוונת להסתובב פה עוד הרבה כי זה עלה לי על העצבים ברמות על חושיות.

דורכים לי על היבלת (ומסובבים)

הם אמרו ששלוש פעמים התפנתה פה חניה לידם. אמרתי להם, אין סיכוי שאני ממשיכה את הסיפור הזה. בגבעתיים אין דברים כאלה! הסתובבתי כדי לחזור לכיוון הבית כולי עצבנית ועל סף התמוטטות עצבים. בן אדם לא יכולה לעבוד בשלוש עבודות ואז להתמודד עם סיבובים במעגלים אין סופיים של נסיעה רק כדי למצוא חניה בשביל לשבת באיזו מסעדה פלצנית במקום מרכזי כביכול שאין בו שום אטרקציה אמיתית. ובכל מקרה יושבים בפנים כי קר.

האור בקצה המנהרה (או החניון) – חניוני הצלחה עשו לי מקום

עברתי כבר דרך לא קצרה וראיתי פתאום חניון, תחושת הרעב ישר התחילה לבעבע בי כמו בועות של סחלב רותח. התקשרתי לילדים ואמרתי לעצמי, יאללה הולכים לאכול ואני גם אוריד כמה קלוריות בהליכה, מזל טוב!! ומזמן לא הייתה לי חפלה נעימה בבטן, יש לי זמן רק לאבקות מרק. ולא היוקרתיות, האלה של הבזול.
הפצלוחה התקשרה שאלה איפה אני, אמרתי לה – שמעי אני לא בטוחה אני רק יודעת שהחניתי פה בחניון חניוני הצלחה ויש לי קצת הליכה ברגל אבל וואלה תזמינו לי איזה סלט עסיסי ככה ואני באה!

העלייה לרגל

דפקתי הליכה שאני נשבעת בחיים לא הלכתי, ממש צעדה, הגעתי כולי מיוזעת ועוד יותר מורעבת, מזל שהכל כבר היה על השולחן! הם היו כבר בשלהי הארוחה. עם כמה שאני יורדת על מסעדות תל אביביות כל הזמן הרגשתי שזה היה אפילו די שווה את המחיר, המוזיקה הייתה ממש נעימה וברגוע, איטלקית אסלית כמו שאומרים. ממש חשתי עצמי ברומא.

סופטוב הכלטוב

בדרך חזור על המזל שלי התחיל לרדת כל כך הרבה גשם שכבר הכנתי את עצמי נפשית למצב תפיסת מונית עם מפית על הראש, אבל החבר של הבת שלי הציע להקפיץ אותי שנייה על האופנוע לאיפה שחניתי (איכשהו הגענו כי בהליכה זה יצא ממש שונה לגמרי), קפצתי לאוטו שמתי את הדיסק מוזיקה צוענית פול ווליום ועמדתי בפקקים של הגשם כמו טטלה!! לא הפריע לי בכלל! על בטן מלאה עם דיסק טוב וקולולושים בנשמה, וואלה אין יותר טוב מזה, מזל שמצאתי את החניון הזה ולא ויתרתי על ארוחה עם הילדים, שווה את החור בכיס.